לְבוּשׁ אַהֲבָה
מתוך כתבי רב"ש, חלק ג', מאמר 759: "כללות האדם"
לְאַחַר שֶׁהָאָדָם
קִבֵּל לְבוּשׁ שֶׁל אַהֲבָה מִזּוּלָתוֹ,
אֲזַי מִשְׁתַּעֲשֵׁע רַק מֵאַהֲבַת זוּלָתוֹ,
וְשׁוֹכֵחַ אֶת אַהֲבָה עַצְמִית.
וַאֲזַי כֹּל אֶחָד מִבֵּין שְׁנֵיהֶם
מַתְחִיל לְקַבֵּל תַּעֲנוּג,
רַק בָּזֶה שֶׁדּוֹאֵג עֲבוּר חֲבֵרוֹ,
וְאֵין לוֹ מָקוֹם לִדְאוֹג עֲבוּר עַצְמוֹ,
מִטַּעַם שֶׁכֹּל אָדָם
יָכוֹל לָתֵת יְגִיעָה,
רַק עַל מָקוֹם
שֶׁהוּא יָכוֹל לְקַבֵּל תַּעֲנוּג.
וּמֵאַחַר שֶׁהוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁע
עִם אַהֲבַת זוּלָתוֹ,
וְדַוְקָא מִשָּׁם הוּא מְקַבֵּל תַּעֲנוּג,
לָכֵן לֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם הֲנָאָה
בָּזֶה שֶׁיִּדְאַג עֲבוּר עַצְמוּתוֹ.
מִמֵּילָא אֵין תַּעֲנוּג,
אֵין דְּאָגָה,
וְאֵין מָקוֹם לִיגִיעָה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה